רבי יצחק
מנישכיז
ר' יצחק
נפטר ביום כ"א שבט תרכ"ח
מסירותו
לצדקה
מעות
חיטין היה שולח לכמה עיירות, אפילו לעיר בילסק,
שהיא רחוקה מאוד מפה. בשנים קדמוניות היה כותב
בעצמו את סדר הצדקה שהיה נותן, כגון זה: ב"ה
פ' ויקרא נתתי י"ג רו"כ, עוד י"א רו"כ וחצי, עוד
א' רו"כ, א' זהב וכו', פ' בהעלותך כ' רו"כ, ס"ג רו"כ
וכו'. פ' ויגש כ"ד רו"כ, ק"ח רו"כ וכו'. ובאמצע פנקסו
נמצא ג"כ מעט מה שנרשם בכ"י משמשו בפקודתו לעיניו.
משנת תרכ"ו והלאה התחילו לכתוב בפנקס אחר כסגנון
הנ"ל, סדר המעות בלי שמות המקבלים. מאז פסק מלכתוב
בכתב ידו, אבל כתבו במקום אחר שם המקבל הצדקה
ומספר כמה קיבל, עד רובל. פחות מזה היה נותן
מכיס של צדקה, שהיו מניחין בו כ"פ בשבוע איזה
רובל מעות קטנים ולא היה נרשם, רק היו רושמין
כמה מניחין לכיס של צדקה. הוא היה מדקדק ומחשב
הס"ה של השבוע, והיה רואה בפנקס בפרוטרוט כמה
נתן לאורח פלוני, כשהיה בשבוע פלוני וכמה ליתן
לו עכשיו, וכן לקרוביו. והיה מדקדק שלא להוסיף
ושלא לגרוע מהשיעור שנראה בעיניו ליתן לו.
בפ' בא תרכ"ז רשם עוד בכתיבת יד קדשו איזה פרטי
צדקה בפנקס הפרוטרוט הנזכר, ואח"כ בשנת תרכ"ח,
בהתגבר עליו חולשתו בפ' בשלח, כעשרה ימים קודם
הסתלקותו בשכבו על מטתו, פ"א ציוה להגיש לפניו
פנקס הפרוטרוט וכתב בו רושם הצדקה בלשון זו:
פ' בשלח ז' רו"כ, ובשורה השניה לכיס ה' רו"כ, ר"ל
לכיס של צדקה. והפצירו בו: הנה מרן אין בו כח
יכתוב אחר לעיניו. ואמר שיש לו טעם בזה, שרוצה
לכתוב בעצמו. יותר לא כתב, אבל ציוה לאחר לכתוב
צדקת אותה שבוע וכן צדקת שבוע של פ' יתרו עד
יום האחרון שלא פסק מלדבר בצדקה שהיה מצווה
ליתן. בשבוע יתרו לא נרשמה עוד ב"צעטל" פנקס
הסך הכל, כי ביום העש"ק בו נסתלק נרו של עולם.
והיה רגיל להלוות לאנשי עירנו בגמילת חסד עד
חמשים רובל לאחד, והיו משלמים לאחדים עד רובל
א' לשבוע, כאו"א כפי הלוואתו, ליד הצדקה שהיה
מחלק לעניי העיר וגם על תלמוד תורה לבני עניים
וגם על נרות לעניים על שבת, וגם לחם לעניי העיר
בכל שבוע בשנות היוקר. והיה עולה ערך עשרים
רובל לשבוע בעירנו לבד, הלא מצער הוא, מלבד
הלחם שהיה משלם עבורו להאופה ערך עשרה רובל
לשבוע, מלבד על יום טוב בימים הראשונים וגם
על ימים האחרונים של יו"ט. וכן בחנוכה ופורים
היה עולה כל "צעטיל" בערך חמשים רובל בעירנו
לבד, מלבד שאר דברים שהיו דרך ידו ודרך יד אחרים,
כגון, להכנסת כלה וכל מין מצוה שהיה בעיר, לא
היתה אחת שלא היה לו חלק בה רובה ככולה. הוא
רצה לזכות את אנשי העיר ג"כ שיסייעו בעשיית
המצוות, אבל רוב המצוות עשה אותם לבדו. היה
רגיל לפקח בעצמו כ"פ בשנה על פוסקי הצדקה של
תוך העיר. היה יושב בעצמו ומחשב בדיוק גדול
סך ה"צעטל" של צדקה, שצריך לחלק על שבת או יו"ט
והיתה זו אצלו עבודה גדולה. הוא ז"ל היה רושם
בידו הקדושה על השולחן בטיט לבן בחשבון הישן
של רישומי קוים ועגולים, והגם שהיה מאחר עי"ז
זמן התפלה לפרקים לא חשש לזה. פעם אחת מנה מעות
ליתנם לצדקה וביקשהו מי שעבד אצלו: הנה אין
למרן כח אמנה אני בפניו, ואמר: אמנה בעצמי, כי
מצוה בו יותר מבשלוחו, וסיים: מצוות ה' ברה מאירת
עינים, כי ע"י עשיית המצוה משיגות העינים אור
חדש רוחני. זכרון טוב צדקה.