רבי דב
בר מליובאוויטש
האדמו"ר
האמצעי בנו וממלא מקומו של רבי שניאור זלמן
מלאדי יוצר שיטת חב"ד
נולד בט' כסלו תקל"ד. מיום עמדו על
דעתו דבק בתורת ה' והיה שוקד על למודה בנגלה
ובנסתר יחד עם חברו האהוב לו רבי אהרן הלוי
מסטרוסלה. את עיקר תורתו למד מפי אביו שהשפיע
על דרכו השפעה מכרעת. היה איש ההתעמקות אף בעבודת
ה', לא נראתה התלהבותו הפנימית כלפי חוץ, בימי
חיי אביו היה המוציא ומביא את כל עניניו. בימי
מלחמת נפוליאון ברח אתו לרוסיה. אחר פטירת
אביו שב לליובאוויטש שהפכה מרכז חסידי גדול,
נהרו אליו אלפים מחסידי חב"ד, בתוכם אנשי מעלה
ידועי שם. נהג נשיאותו ברמה. תשומת לב רבה הקדיש
להמוני העם הסובלים, עשה גם למען הישוב בארץ
ישראל וייסד מרכז חב"די בחברון. אף לעצמו
קנה בה נחלה. מחלוקת קשה נפלה בינו לבין חברו
מנוער רבי אהרן הלוי, שהדים לה גם בספרות חב"ד.
לרגל הלשנה של מתנגד קנאי נאסר וישב כחדשים
בבית הסוהר בויטבסק.
בשנת תקפ"ה חלה ונסע לצורך הבראה
לקארלסבאד, בה ישב כל הקיץ, בדרך נסיעתו
ביקר אצל רבי עקיבא אינר שקבל אותו תוך כבוד
רב, בסוף ימיו החליט לעלות לארץ ישראל, אולם
כשנסע מהאדיץ בה השתטח על קבר אביו ועבר
דרך ניעזין פלך טשרניגוב חלה לפתע ונפטר בה
בט' כסלו תקפ"ח ביום שמלאו לו נ"ד שנה, שני
בניו; רבי מנחם נחום ורבי ברוך, שש בנותיו נשאו
לצדיקים נודעים, ואחת לממלא מקומו רבי מנחם
מנדיל בעל "צמח צדק". חיבר ספרים חשובים
בתוכם "שערי תשובה" ב' חלקים "ליקוטי באורים"
"תורה אור" "דרך חיים" "פוקח עורים" "עטרת
ראש" ועוד.
על
שליחות ספרו
כל
האנשים באנשי שלומנו, חברים מקשיבים אשר כערכי
שמכירים מקומם באמת לאמיתו, וודאי יחפש כל
איש בחפש מחופש הדק היטב מקרב לב עמוק על כל
הדברים והאמת האלה שמדברים בעיני תשובה ויראת
חטא ויראת אלקים הנוגעים במעשה ובמחשבה במוח
ולב עד שיהיה מוחו ודעתו בר ונקי מכל שוא וכזב
דמיוני. וע"ז אמר 'נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה'
שצריך לחפש היטב בדרכיו ומעשיו ולא להטעות
א"ע וכל לבבות דורש ה.' והנה ע"ז נוסדו כל
דברי האמת הללו שכתבתי רק בשביל אנשים המשתוקקים
והחפצים באמת, וימצא כל איש בהם מרגוע לנפשו
לפי מקומו ומדרגתו ושעתו. והן הן כל הדברים
שידעתי היטב לכל מכאובי ונגעי איש ואיש בכמה
מיני חליים רעים בחולי הנפש שלא ניתן לכתוב.
ע"ב כל אשר חפץ ורוצה לטהר לבבו ולקרב אל העבודה האלקית
באמת יחקוק בלוח לבו הדק היטב בל דבור ודבור,
ולא יקרא כקורא בספר לצאת ידי חובתו, שבקל יסיח
דעתו ולבו ולא יבין סיבת נפילתו מעט מעט במשך
זמן ,עד שיאמר נואש בנפשו, וה' יודע ועד שלא
להתגדל עשיתי זאת כי אין כאן במה להתגדל ולהתפאר
שאין בזה חכמה ולא מלאכה כמלאכת סופר חובר
חיבורים בחידושים ופשטים שונים., וחס לי לזרעא
דאבא כידוע לכל יודעי ומכירי מנעורי, רק מאשר
אני רואה גודל העוני ודוחק השעה בצוק העתים
הללו בגודל הדחק בפרנסה מגדול עד קטן וידל
ישראל מאד מאד ה' ירחם על עמו, ואין לאל ידם לפנות
גם שעה א', וממש לעסוק ביגיעת הנפש בדברים שבלב
ומוח בענין עבודת האלקים בתפלה ותורה ומצוות
רק בפרקים מיוחדים וגם מעט מהרבה שיש להם פנאי
מעט, תקצר רוחם מאד מעבודה קשה ולא יכילו בכלי
מוחם ולבם כל הדברים לאמיתתן, ובקל נשכח הכל
והיה כלא. היה והנסיעה קשה מאד מרוב הטרדא וממיעוט
היכולת בהוצאה רבה בעתים אלה כידוע. על כל אלה
אמרתי ללקט באמרים אמרי נועם המתקבלים בלב
שומע בכל פרטי הדברים שידעתי שצריך כל איש
ואיש כפי מקומו שיעסוק בהם בכל עת מצוא לפניו,
למען ילמדו ליראה את ה' בעצמם ולא יצטרכו להפקיר
עצמם ביותר מכפי מדתם וכחם. ואני, תש כחי
לצאת ולבא במקומות רחוקים, ולזאת באתי לבקש
מכל אוהבי וריעי ליתן לבבם היטב לכל דברי אמת
הללו ולא יקטן הדב' חס ושלום כגדול כקטן הכל
שוין בזה, ויעצו בכל מנין חק ודבר קבוע שיהיה
כל א' מחזק לרעהו ללמוד יחד גם בספר התניא ובב'
חלקים דספר שער התשובה שמיוסדים על דברי אמת
להוציא לאור דברים שבלב בכל פרטי עניני התשובה
ועניני התפלה. ואם אמנם ידעתי טבע אנ"ש שבדברים
שבכתב שגם שמלאים טעות לא יחוסו על כל הוצאה
רבה להשיגם וכאשר יבואו אותן הדברים בעצמן בדפוס
לא יחושו לנפשו לקנות גם במקח היותר זול, וגם
אותו שקונה כורכו יפה ומניחו בקרן זוית
למשמרת כשיפנה ישנה ולא ימצא פנאי לעולם מפני
שתקצר רוחו בעמלו שיעמול תחת השמש, לזאת אני
מזהירם באמת לטובתם ולא אבוש ולא אכלם בזה.
כי עלי הדבר מוטל חובה ומצוה רבה בעת כזאת
ואני נפשי הצלתי ודי בזה. דרך חיים הקדמה.
חכמה
ובינה
מהות
ההתבוננות בעצם הוא ענין ההסתכלות החזקה בעמקות
הענין לעמוד עליו הרבה עד שיבין אותו על
בוריו בכל חלקיו בפרטי פרטיות. והוא בחי' פנימיות
בינה הנק' בלשון הגמ' בשם עיון, כמ"ש במס'
סוכה הא למגרס והא לעיוני פי' הגרסא הוא רק
הבנת שדבר בהשקפה הראשונה שהולכת ונובעת במהירות
בלי עיכוב והעמדה כלל כידוע, עד"מ המביט
בעינו על דבר מה ואיננו מתבונן כלל בדבר באיכותו
ומהותו בכל חלקיו הפנימיים וחיצוניים רק בדרך
מעבר בעלמא שבמשך זמן ודאי ישכח עליו לגמרי,
וגם לא יוכל לספר לזולתו רק כללות ענין אותו
דבר שראה בהעברת עין ולא בטביעות עין כלל, וכן
העברת עין השכל באיזו סברא בהשקפה ראשונה בלתי
עיכוב והעמדה לעיין בו היטב לא ידע בסברא זו
לתכליתה כלל. כי הנה ג' דברים שיש בכל דבר
עומק ואורך ורוחב, הרוחב הוא בחי' הסבר המושכל
לכל צד בפרטים הרבה כרוחב הנהר ולא דברים כהוויתן
לבד כנהר קצרי, ואורך הוא עוצם ירידות ההשכלה
להלביש את המושכל במשלים שונים עד להביאו להשגות
התינוק קטן וכנ"ל כנהר שהולך לאורך והעומק
הוא כעומק הנהר שמשם מתרחב ובעצמו איננו
רחב כלל, אבל הוא עיקר עצם הנהר שהוא עיקר מריצות
הילוכו ממקורו ומים שע"י בגובה ולצדדי העומק
טפלים אליו שאינו רק בחי' התגברות התפשטותו
לבד לצדדים ברוחב ובגובה והאורך ההילוך.
כך עומק המושכל הוא בחי' עצם נקודתו כמו
שהוא ונק' עומק המושג, שכל מה שנתפשט בהסבר
ההשגה לכל צד ברוחב גדול בכמה פרטים וכן
לאורך בעוצם הירידה וגם בחי' הגובה למעלה להשכיל
ממנה עוד למעלה ממנו הרבה עד בחי' עומק רו"ם
כמו התגברות המים למעלה מעלה בזמן המבול שבזה
יהיה לימות המשיח ברוחניות בשנת ת"ר לחיי נח
כמ"ש בזוהר דאפתחו מבועי דחוכמתא והיינו מעיינות
תהום החכמה שיתגברו למעלה מעלה ויכסו כל ההרים וארובות
השמים יפתחו להמשיך מן המים שמעל השמים הנק'
עומק רו"ם. כי נעוצה תחלתן בסופן כמו העמק
שאלה או הגבה למעלה, הכל נמשך מעצם עומק
נקודתו כמו שהוא נובע מן החכמה כמ"ש ונהר יוצא
מעדן, שהבינה נק' נהר והחכמה נק' מעיין כידוע,
והוא הנק' עיין שעומד על דבר המושכל ומעיין
בזה הרבה מאוד שהוא העיכוב, היפך המהירות דהיינו
כדי לבא לעומקו של המושכל כמו שהוא בעצם פנימיותו
ותוך תוכו דייקא, כמו המסתכל על דבר מה בעינו
ולא בהעברה בעלמא אלא בפיקוח וטביעות עינו
בעיכוב גדול עד שיודע אותו היטב בכל חלקיו
הפנימיים ותוך תוכו והוא הנק' התבוננות בנין,
דהיינו הכפול שמתבונן ומעיין בו הרבה כמו
שפרש"י בעיוני לעמוד על הדבר להבינו על בוריו,
ונמצא בחי' העיון הזה הוא רק להבחי' העמקה דבינה
מעצמה כי לכאורה בחי' העיון הזה הנק' עמקות
הדעת בלשון העולם ואינו כן, דעמקות הדעת, היינו
בחי' כלי לבד לבוא לעומק של הענין ממש. ולמעלה
מזה הוא הנק' מעמיק שמגיע למעלה גם מן החכמה
עצמה שגם שהחכמה הוא בחי' האין ממש של המושכל
קודם שבא לכלל עוסק נקודות המושג שבבינה
כמעיין לגבי נהר, אבל בחי' הההעמקה בשורש
של המושכל שרשה מגיע בשורש הממשיך לנביעות
מעיין דחכמה ונק' עמקי החכמה או תעלומות חכמה,
כי כמו שיש עומק ואורך ורוחב בבינה שנק' יש
כך יש עומק ורוחב ואורך במעיין דחכמה הנק' אין
ועומק המעיין, היינו, התחלה שורש מחצבו בעומקו
שמשם מתפשטת נביעתו למעלה עד שיוצא טיפין טיפין
בגלוי מהעלמו, תכלית העלמו, הוא תכלית עומקו
למטה כמו מעייני תהום נבקעו ובזה נאמר והחכמה
מאין תמצא מהעלם החכמה הנק' עומק החכמה והחכמה
היא המצאות השכל החדש שיוצא כברק ומקור חוצבו
בהעלם עומקו היא עיקר עצמיותו ותוך תוכו עומק
המושג דבינה שאינו רק העומק של ההשגה דבינה
המורגש בבחי' יש בהבנה, דבר זה בסברה נגלית
שעומק של הסברה הוא בחי' אין של היש דהשגה בלבד
ואין לו ערוך לגבי אין דחכמה קודם שבא לכלל העיון
הנ"ל שהוא המברר כל חלקיו על בוריו ונק' בינה
שבבינה ואח"כ יכול להוליד ולהתחכם ולהמציא
הבנה והשגה חדשה אבל רק בהשגה זו עצמה שנק'
חכמה שבבינה אבל כתר דבינה הוא עומק המושג
המגיע שרשו בעומק דחכמה שהוא בחי' כח ההסבר
בחכמה עצמה שיכול להביא בפנים וסברות הרבה
והוא למעלה מן ההשגה דבינה ומה שאמר נבונים
הוא המבין דבר מתוך דבר דייקא היינו מצד שורש
כח זה שמגיע בעומק דחכמה ע"כ יכול להבין דבר
חכמה אחרת לגמרי מתוך דבר חכמה זאת שזה למעלה
במדרגה מן החכמה, דהיינו, מגופה של המצאות חכמה
זו מאין שאינו מבין ממנה שכל וחכמה אחרת. נמצא
סדר המדרגות. כך הוא בחי' עיון לעמוד על בורי'
נק' בינה שבבינה להבין תכלית ההבנה בפנימיות
וחיצוניות מבחי' חכמה שבבינה להמציא חדשות
בהשגה אחת וממנה כח בינה שבבינה העושה בחי'
אורך, אבל שיעור האורך והרוחב שבבינה הוא תלוי
בבחי' עומק המושג שנק' כתר דבינה וכנראה בחוש
שלפי ערך העומק כך יהיה ערך הרוחב, והאורך בכל
השגת דבר מה לפי"ז מה שקורין העולם העמקת הדעת
אין זה גופא של העמקה כמו עומק המושג דבינה
של זה לא שייך לדעת, אך הדעת הוא בחי' התקשרות
והרגשתה במושג ביותר והוא שמביא לידי בחינת
העמקה במושג אחר בחינת שהוא רק כמו בחי' כלי
לעומק ההשגה. גם בדעת יש אורך ורוחב ועומק,
יש שדעתו קצרה ויש שדעתו ארוכה ויש שדעתו רחבה,
דעת חזקה ודעת כנשים וקטנים שדעתן קלה וממילא
דעתן קצרה. הפרש זה בין קלי הדעת לעמקי הדעת,
בין גדול לקטן ידוע שהתינוק שדעתו קלה היינו
שאין בו כח המרגיש והתקשרות כלל לדבר זה
שמבין או רוצה בו רק בחיצוניות ע"כ יתפתה להפוכו
משא"כ הגדול שדעתו עמוקה באותה דבר שמבין או
רוצה בו הוא הנק' עמקות הדעת שממילא נמשך אורך
הדעת ורוחב הדעת כנ"ל בבינה, וסימן להעמקת הדעת
הוא אשר נראה כענין צמצום וקיבוץ כלי המוח
לעוצם עומק התקשרות במושכל מצומצם רק בתנועה
אחת וסקירה אחת בלבד, שמזה דוקא בא עצם עומק
ההשגה ע"י עיון דבינה שהוא היפוך הצמצום
והכיוון, שהרי ענין העיון דבינה גם שעומד ומעוכב
בצמצומים וכווץ בתחלתו אבל מידי תפשט לרחוב
הרבה בכל פרטי חלקיו בהבחנות פרטיות הרבה כידוע
משא"כ הצמצום והכווץ דעמקות הדעת אדרבא
הוא רק הצמצום שהוא הכיווץ והאסיפה וכל
כח שכלו להתקשר רק במושכל זה שזהו היפוך
בחי' התפשטות העיון בהרהבת ענין המושכל ואמנם
ע"י העמקת הדעת בא לידי עמקות המושכל עד
שרשו בעומק החכמה ובינה עד בחי' דעת עליון דמזווג
חכמה לבינה. תורה אור
קונטרס ההתבוננות.
אהבה
ודבקות
ידוע
שיש הפרש בין ענין האהבה ובין ענין הדביקות.
וכלל ההפרש הוא רק בדבר הזה בלבד שהדביקות
הוא חיות והתקשרות הנפש בחיי החיים עצמות
אא"ס ב"ה שנקרא מקור חיי כל הנשמות וע"כ בענין
הדביקות אמר ואתם הדבקים פי' אתם מצד שורש נשמתכם
הדבקים ממילא בהתקשרות עצמית ותמידית ולא
בחינת התפעלות לפרקים. וזה יש בכל נפש מישראל
גם מי ששרשו בבחי' נפש דעשיה בלבד כידוע, ולזה
אומרים שמע ישראל דוקא כידוע, שזה למסור נפשו
באחד בפסוק ראשון ואח"כ הציווי ואהבת בבחי'
הנפש שצריך לצווי ביגיעת הנפש ונקרה פולחנה
דרחימותא, אך תוכן זה ובזה ענין עצמו יש ב' מדריגות
הדביקות והאהבה; והענין הוא, כידוע שיש ה' מדרגות
נר"ן ח"י והיותר נעלה הוא בהי' יחידה, והוא בהי'
התקשרות ודביקות העצמי שדבוק וקשור בתמידות,
צריך לפרש ולבאר שיחה זאת היטב, בהיות שנראה
בעליל בכל איש גם פחות הערך בנפש שפלה ונמוכה
בהשגה ומדות כאשר ישמע איזה דבר בענין ההתבוננות
באלקות כמו ביאור דסובב וממלא תתעל נפשו ביותר.
וחוש זה אינו אלא מצד שורש נפשו דהיינו בחי'
אלהות שבנפשו והוא בחי' יחידה שבו שהוא למעלה
מכח החכ' שבנפשו והוא ענין התקשרות עצמית שלו
הנק' דביקות שתדבק ותמשך הנפש מצד בחי' עצמי'
אלקית שבעצם נפשו הנמשכת ונדבקת ממילא כאשר
יומשך הניצוץ אחר השלהבת. וזהו הנק' התפעלות
אלוה ממש, אך לכאורה יפול בזה טעות מן הקצה
כי ודאי נמצא ממש בחי' דביקות בדוגמא זאת בקל
מאד לכל, שבל היא הפכית לגמרי שאינה בגדר התפעלות
אלוה כלל וכלל, והוא מה שנראה בעליל שהתפעלות
רוב ההמון הוא בהתפעלות חיצונית בדמיון שוא
בנפשם ולבבם בתפלתם הבאה בבחי' צעקה חיצונית
בלב בשר בלתי אור והיות פנימי כלל ולא לה' כלל
כי אין במוחו אז שום התפעלות והתבוננות אלוה
כלל, רק בדרך כלל וגם זה לא שיש בזה ענין השמיעה
הנ"ל והמשכת הנפש בפנימית שלה כלל כי גם
בהתבוננות זאת דרך כלל אין לו בה בחי' השמיעה
כלל. והגם שקורין העולם גם לזה בשם דביקות או
התלהבות אבל הוא דביקות שוא לגמרי ממש היפוך
מדביקות אמיתית הנק' התפעלות אלוה הנ"ל.
וכל דביקות שאינה לה' אינה כלום וגם לא נקרא
עובד ה' כי עובדי ה' בגופם עכ"פ עובד ה' נק' והוא
התפעלות של אהבה לה' דוקא באהבת הטבעית הגופנית
כפשוטו של מקרא ואהבת בכל לבבך. וארז"ל בשני
יצריך, הגם שאין זה בחינת התקשרות עצמית
אבל עובד ה' בגופו נקרא כי הרי מתפעל לבו ובשרו
הגשמי מאל חיי החיים דוקא כמ"ש לבי ובשרי ירננו
אל אל חי ובשרי היינו הלב בשר ממש בהתפעלות
לב בשר בתענוג גשמי יתענג אל ה' בלבו הגשמי
ויש בזה מעלה ומדרגה היותר נעלה שמגיע לבחינת
האהבה בתענוגים. ולעומת זה ממש הוא ענין התפעלות
לב בשר החיצוני ברתיחה והתלהבות זרה הבאה מרתיחת
הדמים בלבד, אשר לא באש ה' כלל וכלל כ"א התגלות
לבו ובשרו בחמימות רשפי אש להחם א"ע במה שירגיש
בחי' התפעלות אלוה כלל וכלל, והוא מה שנראה
בעליל שהתפעלות רוב ההמון הוא בהתפעלות חיצונית
בדמיון שוא בנפשם ולבבם בתפלתם הבאה בבחי'
צעקה חיצונית בלב בשר בלתי אור והיות פנימי
כלל ולא לה' כלל כי אין במוחו אז שום התפעלות
והתבוננות אלוה כלל רק בדרך כלל. וגם זה
לא שיש בזה ענין השמיעה הנ"ל והמשכת הנפש
בפנימית שלה כלל כי גם בהתבוננות זאת דרך כלל
אין לו בה בחי' השמיעה כלל והגם שקורין העולם
גם לזה בשם דביקות או התלהבות אבל הוא דביקות
שוא לגמרי ממש היפוך מדביקות אמיתית הנק'
התפעלות אלוה הנ"ל וכל דביקות שאינה לה' אינה
כלום וגם לא נקרא עובד ה' כי עובדי ה' בגופם
עכ"פ עובד ה' נק' והוא התפעלות של אהבה לה'
דוקא באהבת הטבעית הגופנית כפשוטו של מקרא
ואהבת בכל לבבך וארז"ל בשני יצריך הגם שאין
זה בחינת התקשרות עצמית אבל עובד ה' בגופו
נקרא כי הרי מתפעל לבו ובשרו הגשמי מאל
חיי החיים דוקא כמ"ש לבי ובשרי ירננו אל
חי ובשרי היינו הלב בשר ממש בהתפעלות לב בשר
בתענוג גשמי יתענג אל ה' בלבו הגשמי ויש
בזה מעלה ומדרגה היותר נעלה שמגיע לבחינת
האהבה בתענוגים ולעומת זה ממש הוא ענין התפעלות
לב בשר החיצוני ברתיחה והתלהבות זרה הבאה מרתיחת
הדמים בלבד אשר לא באש ה' כלל וכלל כ"א התגלות
לבו ובשרו בחמימות רשפי אש להחם א"ע במה
שירגיש בחי' התפעלות והיא מוטעית מאד מאד
עד שיבא לבחינת הבלי שוא ושקרים וכזבים מאד
כידוע זה גם במילי דעלמא ועז"נ לא יחפוץ כסיל
בתבונה כ"א בהתגלות לבו בלבד וכידוע לכל
ואריכות הדברים בזה אך למותר. לקוטי באורים קונטרס ההתפעלות.
על
הצורך לעסוק במלאכה ובחקלאות
הצעה
כללית לחוות דעתי ועצתי לכללות אנ"ש בדבר תיקוני
הפרנסות לעניים ודלים שרבו עד למעלה היות
שמאד רבו העניים בעיירותינו עד שמסבבים
למרחקים רובם ככולם וא"ז רק מחמת מיעוט
העסק והעבודה שמורגלים מנעוריהם בבטלה ושממון
ורק מעט מזעיר עוסקים בחנויות ומחיות ומעט
מאד בעלי מלאכות אומנויות עיקריות כמו
כל מיני מלאכת האריגה וטויה ובכל מיני מטה
ולזאת עיקר העצה היעוצה שישימו כל חכמי לב
עד"ז שיעשו חוקים קבועים על האנשים ונשים
ילדים וילדות שירגילום במלאכות אומנויות עיקריות
כמו כל מיני מלאכת האריגה וטויה ובכל מיני
מלאכות שעוסקים ב"פאבריקין" ויהיה עזר וסיוע
ע"ז בסדר נכון. וגם יעשו חוקים קבועים בלימוד
המלאכות לנערים של העניים וגם הבינוניים
שיהיו להם מלמדים קבועים בשכר ויהיה ע"ז סדר
נכח מהקהל ובעבודה שבשדות ההכרח לא יגונה
ליקח קרקעות טובים ומשובחים שיקחו מהאדונים
ע"פ הממשלה אם רב ואם מעט ויפעלו. ודאי ישלח
ה' הברכה בארץ ויהיה עכ"פ מספיק ללחם לפי הטף
וכדאי ליקח עבדים ערלים למלאכת עבודת האדמהלמשך
ב' או ג' שנים איש איש כפי עבודתו עד אשר
יורגלו בעצמם דוקא. והעשיר ירבו לו עבדים
ופועלים טובים ולא תהיה מלאכה זו בזויה ח"ו
כי על אדמתנו בארץ ישראל היתה כל הפרנסה
רק בשדות וכרמים ולמה נגרע אנחנו מאבותינו
גם בהיותינו בארץ העמים, כי פן ואולי יותן לצמיתות
ועכ"פ לשכור לזמן רב וכאשר ראה ראיתי בעצמי
בהיותי ב"סטעפעס" עבודת היהודים עם נשיהם
וילדיהם בשדות עוסקים בחשק ובזריזות ומתוקה
עליהם עבודתם בכל ימי השבוע. והנערים עד
י"ג שנה לומדים בחדר ואשר אינו מוצלח בתורה
עבודתו בשדה והמה שבעים בלחם ושמחים בחלקם
מאד ואין עצב בהם ואין עולה בהם ולומדים
ועוסקים באמונה ויראת אלקים על פניהם גם בהיותם
בשדה ואם לא יספיק לעשירות להתנהג בגדולות
בלבושי יקר ומרגליות ותכשיטין אבל מחייתם
ודי מחסורם לא יגרע מהם וגם עוסקים במסחר התבואות
ובכל מיני חלב וכל מיני צאן ובקר בעיירות הסמוכות
להם והוטב בעיני מאד. ואם ארצם שמנה וטובה מאד
אפשר בהתאמצות טובה יותן גם כאן שדות טובים
וגם עזר גדול לעניים וכבר כתבתי משם להאנשים
השומעים אלי שיתנו לב לזה ולפי דעתי יצליח
ה' כי ישלח להם ברכה בארץ כפי מחסורם . וע"ז נאמר
יגיע כפיך כי תאכל, יגיע כפיך דיקא, אשרך וטוב
לך כו'. ויסורו מזה כל המקטרגים וימצאו חן
וחסד בעיני שרי המלוכה שירחמו עליהם. בית רבי ח"ב.
הוא
חזה מראש
בחיי
רבינו הגדול רבי שניאור זלמן בהיותם בנו רבי
דוב בער ורבי אהרן הלוי אוהבים עדיין זא"ז
והלכו פעם שלובים ואחוזים יחד לפני חלון
רבינו ואחד מהחסידים עמד בחדר ואמר לרבינו
אלה תרין רעין דלא מתפרשין אמר לו רבינו הלואי
דלא מתפרשין. בית רבי
ח"ב.